מהיומן שלי
מה שקרה לי, כמו שקרה — כולל הרגעים שלא הייתי בהם הכי טוב.
למה קוראים לי אפרים?
נער בן ארבע עשרה ברחובות בגדאד, שכבר התרחק מהדרך שבה גדל. יום אחד הוא ראה ברחוב את הבן איש חי, ורץ הביתה.
הצעיף הזהוב
מהכלא הוא כתב לאמא שלו תנאי אחד: אם היא רוצה שיחזור, שתתלה בתחנה צעיף זהוב — או שהוא לא חוזר לעולם. עכשיו הרכבת מתקרבת, והוא לא יודע מה מחכה לו בחלון.
לא לשם הוא התכוון
המטוס רעד, ריח שרוף באוויר, ונחיתת חירום. הפרופסור למחלות נדירות לא יספיק להרצאה שכולם מחכים לה. הוא שכר רכב והמשיך לבד, בגשם.
למה הוא בחר רחוק
מגרש חניה ריק בשוודיה, שבע וחצי בבוקר, ואלפי מקומות פנויים. השכן תמיד חונה רחוק. יום אחד שאלתי אותו למה.
לא רציתי לחזור הביתה
כששאלו את אלעד איפה הוא מכין שיעורי בית, הוא תמיד ענה בספרייה. אף אחד לא ידע שהוא לא אהב ספרים — הוא פשוט פחד לחזור הביתה.
הילד עם המטוס
אף מורה לא הסכים להיכנס לכיתה הזאת. בחדר המורים כבר קראו לה שדה קרב. ואז הגיע מועמד חדש לשיעור ניסיון, ומטוס מנייר פגע לו בלחי.
לב משטרות של זמן
שבע בבוקר. חני, בת חמש, יושבת בסלון עם מספריים קטנות, ועל השולחן שטר של 200 ושטר של 20. היד שלי כמעט קמה לעצור אותה.
כבר החלטתי מי הם
עמדתי ליד הכניסה לרבי מאיר בעל הנס וראיתי בחורים אוספים תרומות בלי שלט ובלי קופה. תוך שניות כבר החלטתי מי הם — ואז ראיתי למי הם נותנים את הכסף.